סימנים מהגוף: הגוף מאותת כשאנחנו לא מוכנים לשחרר

יש ימים שהכל נראה רגיל.

קמים בבוקר, שותים קפה, יוצאים לעבודה. אין שום דבר מיוחד באוויר.

גם הבוקר ההוא היה כזה.

התארגנתי, יצאתי, הלכתי בשביל הקבוע לעבודה. לא מיהרתי, לא ריחפתי, הייתי "בסדר".

אבל אז – שנייה אחת של חוסר תשומת לב, מדרכה שלא הבחנתי בבליטה שלה, ו…בום.

נפלתי.

שנייה אחת של חוסר איזון – והקרסול שלי נשבר.

רק כמה שעות לפני כן הייתי פעילה, עצמאית, הולכת על שתי רגליים עם כל הביטחון.

ופתאום, תוך רגע, אני שוכבת על הרצפה, כואבת, חסרת אונים, תלויה בעזרה של אחרים.

מישהו הזמין לי אמבולנס. בבית החולים הודיעו לי שזה שבר.שבועות של גבס, מגבלה, התארגנות מחדש.אבל השאלה שהדהדה לי בראש, יותר מהכאב הפיזי, הייתה: איך זה קרה? למה זה קרה? ולמה דווקא עכשיו?

כלפי חוץ – "נפילה מקרית". אבל בפנים – משהו אחר לגמרי התחיל להתבהר.

מי באמת מנהל אותנו?

רוב הזמן אנחנו בטוחים שאנחנו בשליטה. שאנחנו קובעים, בוחרים, מחליטים.

אבל זה לא מדויק.

התת־מודע שלנו – אותו חלק חבוי, נסתר מהעין – הוא זה שמנווט את הספינה.הוא אוסף כל רגע, כל חוויה רגשית, כל כאב שלא שוחרר.והוא לא נח. לא ביום, לא בלילה. לא בשבתות ולא בחגים.

גם כשאנחנו אומרים לעצמנו "הכל בסדר", הוא זוכר את מה שלא העזנו להרגיש.גם כשאנחנו ממשיכים הלאה, הוא מחזיק את מה שהלב לא סיים לעכל.

ואז, יום אחד – זה מתפרץ.ולפעמים, זה בא דרך הגוף.

הגוף זוכר גם כשאנחנו שוכחים

במהלך טיפול בשיטת "איזון חיים" – שיטה שעובדת עם חוכמת הגוף והתת־מודע –עלו תכנים שלא דמיינתי שקשורים לנפילה שלי.

אחד מהם היה ריב ישן עם אחי.ויכוח מתמשך, שקט, אבל עמוק, על ירושתו של הדוד הערירי שלנו, שנפטר לפני שנתיים.בזמן אמת חשבתי שאני מתמודדת עם זה "יפה".ששיחררתי, שהבנתי, שהמשכתי הלאה.אבל הגוף שלי חשב אחרת.

בתוך הטיפול הבנתי עד כמה הכעס ההוא, האכזבה ההיא, הפצע ההוא – עדיין פעילים בי.ולא רק פעילים – הם שולטים.מנהלים אותי מתחת לפני השטח.ולפעמים, כשהלב לא מדבר – הרגליים מועדות.

מה קורה כשאנחנו באמת משחררים?

ברגע שהרגשות עלו – משהו בי נפתח. וההפתעה הכי גדולה?לא הכעס. לא העלבון. אלא העצב. עצב עמוק על אובדן. על פרידה. על תחושת בדידות שהייתה שם קודם בכלל, הרבה לפני הוויכוח על הירושה.

הנפילה שלי, כך הבנתי, הייתה קריאה לעזרה.קריאה מהגוף, שהתת־מודע שלח.קריאה שאומרת: "את לא יכולה להמשיך להחזיק את כל זה בפנים. זה כבד מדי. הגיע הזמן לשחרר."

ורק כשהסכמתי להרגיש — כשהסכמתי להיות שם באמת — משהו בתוכי התרכך.יכולתי לנשום עמוק. להתחיל להחלים.

שחרור רגשי הוא לא מותרות

המסר שאני רוצה להעביר לכם – מכל הלב – הוא שזה לא מותרות ללכת לטיפול רגשי.זה לא "למי שחלש", ולא "אם יישאר לי זמן".

זה חיוני.

זה חוסך כאב עתידי.

זה מונע מהמוח שלנו להציף את הגוף שלנו במסרים שהוא לא מצליח לעכל.

הרי מה קורה אם אנחנו לא עוצרים לרגע, לא מרשים לעצמנו להרגיש?

הכאב נשאר בפנים – ונמצא דרך יצירתית להתבטא.

אצל אחד זה יתפרץ ככעס, אצל אחרת בדיכאון, ואצל אחרים – בכאב גופני פתאומי.

תסתכלו על החיים שלכם – ותשאלו:

• איפה אני מחזיקת כעס ישן?

• איפה לא הרשיתי לעצמי לבכות, להתאבל, לשחרר?

• האם יכול להיות שהעייפות, חוסר הריכוז, חוסר האנרגיה — הם לא סתם?

• האם הגוף שלי מנסה להגיד לי משהו?

אל תתעלמו מהסימנים.אל תדחו את זה לשנה הבאה. כי הגוף לא ישכח.